עמית שלוש שנים

עמיתי

הזמן לא מקל. הגעגוע קשה וכואב.
החיים הם תערובת של רגשות עזים שמגיעים בגלים. כל פעם גל אחר ולעתים כמה ביחד במכה.
הזיכרונות של מה שהיה ולא יהיה עוד. של מה שהיה יכול להיות ולעולם כבר לא יקרה. החיים מלאים בתזכורות כואבות של מצבים שגורמים לי כל כך לרצות לחזור אחורה בזמן ולשנות את הגורל.
השמחות – הן תמיד מהולות בעצב וברגשות אשם. כי איך יכול אבא להמשיך כאן להיות ולשמוח כשהבן שלו, הכי טהור בעולם, לא זוכה גם כן להיות פה ולחוות את זה ביחד. יש בזה משהו עמוק שנוגד את הטבע ולא הגיוני בשום צורה.
תחושת חוסר הצדק – למה דווקא לנו זה קרה? למה אתה עמית? הילד הכי מופלא וטהור בעולם. ילד שמפזר שמחה, אהבה, טוב לב, חוכמה. ילד שעושה את העולם טוב יותר. איך דווקא אתה עמית?
המחשבות שבאות עם השאלות למה המחלה הארורה הזאת קרתה דווקא לך עמית? אולי עשיתי משהו בדרך בה גידלתי אותך? אולי משהו שעשינו יצר כר פורה למחלה להתפתח?
הרצון העז להמשיך להזכיר ולספר לעולם מי היית, כמה מיוחד, כמה שונה – כי הרי לא יכול להיות שברגע אחד, אחרי רק 10 שנים אתה פשוט תעלם עמית.
החיים הם שינוי מתמיד. הם לא עוצרים ולא מרחמים. כל הדברים שנראים מובנים מאליהם נעלמים כהרף עין. לעתים השינוי מגיע במנות קטנות כשלא שמים לב, ולעתים זוהי בשורה כרעם ביום בהיר . בשורה שבאותו הרגע שבה היא נאמרת, אי אפשר בכלל להבין את עוצמת השינוי.
בשנה האחרונה קיבלנו מספר בשורות כאלו במדינה. כל כך הרבה אנשים קמו בוקר אחד למציאות שונה ואכזרית, ומאז כל כך הרבה אנשים ממשיכים לקבל מכות בלתי אפשריות, חיים במציאות לא שפויה. לפעמים זה גורם לי לחשוב עמיתי, שיש גם משהו חיובי בלכתך בלי לחוות את האכזריות, הציניות, הטיפשות והרוע שבו אנחנו נתקלים בזמן האחרון.
כי אני יודע שאתה נמצא במקום טוב, השתחררת מתלאות העולם הזה. השתחררת מתלאות הגוף ומעמסות המחלה הארורה הזאת. קשה לי להיזכר במאבק מאז גילוי המחלה. קשה לי להיזכר בך – גיבור אמיתי, נלחם בתעצומות נפש עצומות במכות שהנחיתה עליך המחלה הזאת. עומד בגבורה, לא מוותר, לא מתיאש, לא מאבד את מי שאתה, שומר על חוש ההומור שלך, על שמחת החיים, על הדאגה לזולת והאמפטיות לסבלם של אחרים גם בשעות הכי קשות שלך. לא הבנת למה זה הגיע לך – שאלת אותי מספר פעמים את השאלה הזאת, ולא היה לי מה לומר לך, כי זה באמת לא הגיע לך. בטח שזה לא הגיע לך.
אנחנו כאן עמית, 3 שנים אחרי, בזמן בו היינו אמורים לחגוג לך הגעה למצוות. זה לא קל עמית אבל אנחנו ממשיכים. מנסים לעשות הכי טוב שאנחנו יכולים, כל אחד בדרכו. זוכרים אותך ומזכירים אותך. מנסים לשמוח כמו שהיית רוצה, משתדלים לא לוותר על כלום, משתדלים להיזכר בשמחה ולא בעצב, משתדלים לשמור את המשפחה קרובה, את חברי האמת איתנו.
לא תמיד זה מצליח. אני הראשון לומר שלא מעט פעמים זה לא מצליח לי, אבל אני מקווה שאתה גאה בי על כך שאני מנסה ולא מוותר למרות שאני כל כך מתגעגע עמית

אני מקווה שטוב לך שם
עד שנתראה שוב,
אבא